חורף, ויואלדי, שלכת תחת הלובן ורגע השיא ממשמש ובא. רגליו מטפסות במדרגות השיש, אצבעותיו מחליקות על המעקה ולופתות את העץ עטוף הלכה בהגיעו אל קומת הביניים. הכינור הוחלש, מישש את צווארו, הביט בדמות מולו, הכינור אינו ברור לו אם בראשית או בשלהי המנגינה אשר הרגישה קצרה ודוחקת מדי. האם ידעה? הביטה בו. בהתה בו. צליל הכלי נמוך. היכן הם, באיזה משלבי היצירה הם נמצאים? הכינור הדולק בתודעתם, על מה מצביע? לא תוכל לגלות. עוד לא. הכל תלוי במיקום התו. אינה יודעת, היא לא יודעת. גופתה לא נמצאה, ולא תוכל להימצא, כיוון שאין לה עוד גוף. גופתה אינה גופה כי אם שייך לו. היא הינה הוא. מישש את הקו על צווארו אותו קשת הכינור שבה וניסרה לפי הקצב האלגנטי המהיר.
אוסף כתיבה, קטעים לא גמורים שלעולם לא אסיים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה