26.1.2016

חורף, ויואלדי, שלכת תחת הלובן ורגע השיא ממשמש ובא. רגליו מטפסות במדרגות השיש, אצבעותיו מחליקות על המעקה ולופתות את העץ עטוף הלכה בהגיעו אל קומת הביניים. הכינור הוחלש, מישש את צווארו, הביט בדמות מולו, הכינור אינו ברור לו אם בראשית או בשלהי המנגינה אשר הרגישה קצרה ודוחקת מדי. האם ידעה? הביטה בו. בהתה בו. צליל הכלי נמוך. היכן הם, באיזה משלבי היצירה הם נמצאים? הכינור הדולק בתודעתם, על מה מצביע? לא תוכל לגלות. עוד לא. הכל תלוי במיקום התו. אינה יודעת, היא לא יודעת. גופתה לא נמצאה, ולא תוכל להימצא, כיוון שאין לה עוד גוף. גופתה אינה גופה כי אם שייך לו. היא הינה הוא. מישש את הקו על צווארו אותו קשת הכינור שבה וניסרה לפי הקצב האלגנטי המהיר.

יגון

מתבשלים באומללות של עצמם, בבגדים ויקטוריאנים ועיניים מאופרות בשחור בחדר. חדר אפל המואר באור נרות שעווה בלבד. קירות הצבועים באדום מת, רהיטי עץ מתקלפים בעלי ריפוד קטיפה כהה. אח כבויה אך גדושה אפר דומם. שרועים על הספה, הוא חותך את זרועו עצמו בפגיון מלוכלך. הלהב דורך, עקבתו אדומה וארוכה. לסכין אין פסיעות. דם מבצבץ, ניצני ורדים מלבלבים וזולגים מטה בשיא פריחתם. העלם חורש ערוגות שושנה, הוא מקדש את היגון, את הסבל. הוא נוצר את העצבות וזורע את זרעיה בעור שחרש. עפעפיו הצבועים רועדים על גבי גלגלי עיניו כאשר מרכין את ראשו ונושק לאודם. הפיגיון החליף ידיים. הפיגיון הוא איכר טוב, וסל בידי אצילי שקר. חורש תלמים יום אחר יום, בדממה של כפרי אשר השלים עם גורלו. אין זה עניינו מה דעתם של האצילים על גורלם, אף לא צל של פקפוק בפשר עבודתו בנשמתו כאשר שותל גינות ורדים. מלכי הלבבות מקבלים אדום כמבוקשם; אם לא בערוגות, על גבי צאוורם. אך האם אמיצים מספיק? האם יקריבו את תחושת האופוריה שביגון? בני חווה מרימים את זרועותיהם בתיאום, מזווגים את החתכים. הורדים הופכים לצמחים טפיליים, פושטים על מורד הגזע, מסתירים את חיוורונו, מטפטפים מהמרפק. העלם אדום השפתיים לוחץ מעט יותר את זרועו לזרוע, ונושק לחברו. שפתיהם נפרדות, הרע טועם את הדם ומתרחק. נושק לתלמים, נושק לעלי הכותרת המרוחים על פי העלם. כמה יפה העצב, כמה חינני הסבל. כמה אסתטי היגון.

הנער עמד במקומו, מביט באותו יגון הטמוע בו באירוע המתרחש מספר מטרים מאיתנו, במרכזה של הדרך ההולנדית האפלה ומוארת צהוב כאחד. ידיו הונחו פשוטות ברוגע (כך כנראה היה חושב זר אשר לא מכירו, ואשר אני זיהיתי בנועם עמידתו אותה דריכות תמידית) לצידי גופו אשר פנה אל המשך הדרך. נראה כי עומד היה לשוב להליכה בכל רגע, בניגוד לראש הדור התלתלים שהוטה לכיוון הדבר שגנב את תשומת ליבו בעניין כזה שלפני פגשתיו חשבתי שנגזל מבני מיננו. עצרתי במרחק מה מאחוריו, יודע שאל לי להתקרב. הבטתי קדימה, עוקב אחר מסלול מבטו, אל זוג בעלי החיים השוכן על הריצוף הלח בקור הליל, נקי מהאדם אך מלוכלך בדריכות סוליותיו.
חתול שחור שרוי על הרצפה, פרוס על צידו בריפיון מוחלט, בלתי-טבעי לחי הפראי. מעליו, לא, כי אם מעליה - מספר פטמות מזדקרות מבטנה התפוחה – חתול זכר, גדול ולבן, כמה להזדווג עימה. אותה חתולה, היצור האחר נושך ומושך בעור עורפה, מנענע את אחוריו אל שלה, למרות היותה בהיריון, הישנה היא?– לא. מתה. אם כניעותה לא הספיקה הספיק די והותר ניחוח המוות, המהול קלות בריח הייחום החייתי. הריח שעוד לא הספיק לדהות. הכיצד מתה בכזו פתאומיות, ולמה? - כל זאת תפשתי בהדרגה, בשבריר-שנייה, אך אילולא מגדיאל, מרצוני לא הייתי עוצר לזכות את החיות בכל מבט. משהו חייתי היה שם, פראי, תמים וטהור. אותו חתול שריח ייחומה מונע ממנו להבין למה אינה מגיבה לגחמותיו התמימות עולה עליי ועל כל בניי, ועלתה בי המחשבה, שאף על פי שהסיבה לכך שלא הייתי עוצר היא פשוטה הרבה יותר – פשוט לא מגיעה לי הזכות לעצור. לכסנתי את עיניי למלאך שלי. הוא, לעומת זאת... ממקומי לא היה ביכולתי לראות את פניו, אך זיהיתי במבע פניו את אותו סבל השייך רק לו כתמיד, בקצה גבתו, בגומה הכמעט נסתרת מעיניי במצחו המפוסל, בקצה שפתיו. אך גרגר האבק החולף בזמן בו חזה לא שייך לעצמו את סבלו של אותו שרף, כי אם הרגש היה עדיין שלו בלבד. מה שהביע כלפיי החיות עצמן, לפחות חיצונית בלבד (וזאת ידעתי רק עקב הזמן הרב שביליתי בניסיון נלעג להכירו), היה אדישות מוחלטת.
ובכל זאת עצר.
לא פצתי פי. נשארתי במקומי מאחוריו. המחשבה שדבר כגון זה משפיע עליו, מגיע אליו, נראתה כה מגוחכת בעיניי, ויחד עם זאת הגיונית עד כאב. החתול הלבן משך מספר פעמים נוספות בעורף הגוויה ההרה ועצר, זע ממנה, סב לידה בבלבול ותאוות הייחום וחזר למעשיו. הדבר חזר על עצמו מספר פעמים במהלך דקות ממושכות בהן נתתי למגדיאל את המרחב שאין ביכולתי לקחת ממנו, בסופן החתול ליקק את חלציו. הנער העתיק עמד כפסל. גופו, למרות התנוחה הלא נוחה בה עמד, לא זע. אפילו אצבעותיו לא רעדו למול ההתרחשות אשר הייתה מעוררת אי נוחות בקלות בכל בן אנוש.
"מגדיאל... " שברתי את השתיקה, חושש מסיבה אשר רק התחלתי לגעת בשורש הבנתה לטעום את שמו באותו רגע חמור אך עושה זאת בכל זאת, למענו, כאשר חתול נוסף, מנומר באפור מזנב עד ראש ניגש מפינת הרחוב לזוג האימתי. הלכתי לקראת מגדיאל וניצבתי על ידו. למרות שלא הסטתי את מבטי מפניו אף לרגע, הסתובב לכיווני וחיוך היה תלוי על שפתיו. חיוך אשר לא השגחתי בשבריר השנייה בו הספיק להעלו על פניו לעומתי. ויכול היה לחייך חיוך מסוג החיוכים הכה מוכר לי, חיוך המראים לילד הוריו כדי לשטות בו שהכל בסדר. אותו מלאך, הו בן-שמיים שטני שלי, יכול היה לשטות בי באותה קלות ששיטה בבני התמותה להם העניק את נשיקתו. אך על שיש פניו נותר חרוט יגונו, והחיוך שחייך, בצורה המופשטת ביותר, ביקש את אהבתי.

אירוני היה כמה פגיע הצטייר מולי כעת אותו בן-נפילים. החתול הלבן נדרך וקימר את גבו לעומת האפור, אשר ניסה להתקרב לגופה השחורה ולחבור אליה בעצמו. אך יללות האזהרה היו כרקע להבנתי ולקולו של מגדיאל העוקב להן. האם הדבר הזכיר לך כאב נשכח? לפתע המשיך מגדיאל בהליכתו האנושית, מושך את עצמו קדימה צעד-שניים לפני שעצר לחכות לי, כאילו הייתי אני האחד שהשתהה מול מוכי הפרעושים בעת מעשיהם חסרי-המודעות המטלטלים. נדמה שהזמן עמד מלכת, והחל שוב לנוע רק בתנועתו של אהובי, מגדיאל המנצח עלינו, המסמן לרצף הזמן ולי להמשיך. אך האין זאת תמיד כך? הוא חייך עת תעתועי-רפאים שכמונו חלפנו על פני הרחוב הריק, אותן פרוות עלובות אשר אינן מהוות אפילו פסיק בין דפי ההיסטוריה מאחורינו לעד. אותו חיוך שדקר בליבי לא מש מפניו. האטתי את צעדיי לקצב הליכתו הקבוע, ומגדיאל שילב את זרועו בזרועי. שתק. התבונן בפניי באותו יגון נצחי ויפה-תואר, באותה חיבה עזה. התבוננתי בו חזרה. אני דואג לך, אהובי. המשך. נשען כלפיי בציווי, בן-רגע הניח את ראשו כנגד כתפי ועיניו כבר עצומות. חום ההרג המוקדם קורן מגופו ומדגיש את ריחו המתוק, העמוק. תשוקתי לו הייתה יעילה יותר מכל מילים אשר יכול היה לדבר אליי. השקתי את אוזניו דברי אהבה כשיכר מתוק המשכיח כל דאגה, נושק לראשו הריחני מפעם לפעם עת חצינו את רחובות הרפאים בהליכה איטית עד כאב, כאילו שנינו היצורים הארורים היחידים בתבל.

טיוטא

חצוף הוא היה, הנער ההוא. אך אנריקו הרגיש כי הוא היחיד הרואה את אותה החוצפה. נימוסיו היו ללא רבב, למד בהצטיינות, שמע לכללי הפנימייה. מעולם לא חזה בו עושה דבר אחד שגוי, דבר אחד לא במקום. אך אותה ישות מושלמת, אותו ילד פלא שבו כל הורה היה חפץ, תמיד הקרין את אותה עזות מצח, אותו צחוק ובוז בכל אותן פעולות. ואנריקו הרגיש שלמרות נימוסיו והתנהגותו החברתית חסרת הפגם היה מעליו, מעל כולם, וכל מצווה וברכה של דיו הרגישו כחטא בליבו מסיבה מטושטשת שלא הצליח להבינה, לא הצליח להניח את אצבעו על הנקודה הלא תקינה. הנער ההוא אינו תקין, דיו בראנדו אינו תקין, ואנריקו פוצ'י לא הצליח להבין כיצד, או למה.

באותו בוקר יום ראשון בכנסייה הייתה זאת הפעם הראשונה שהחליפו מילה ישירות. אנריקו ראה את דיו משתתף בשיעורים השונים, ראה אותו עוזר למורים במסדרונות, ראה אותו יושב בדמדומים בספסל מאחוריי המעונות וקורא ספר לבדו, שיערו נוצץ בזהוב ומבטו הכה אינטימי שונה בשעות בין-הערביים מיתר שעות היום. ועכשיו אותן עיניים בכנסייה סבו לכיוונו בהשמעת המסה, אי שם ממרכז הספסל הארוך בשורה המקבילה לזאת בה אנריקו ישב. נענות למבט בו אנריקו זיכה את הנער, נענות לסקרנות המודעת, והחשק להכירו טוב יותר אליו הנער לא היה מודע; להבין את פשרו העל-טבעי. למשך כמה שניות טובות מחשבותיו של אנריקו עמדו מלכת כאשר אותן עיניים לראשונה פגשו בשלו, וההשפעה הייתה מיידית. הטפת הכומר הייתה כרעש לבן, כרחש רחוק כשכל כולו נמשך לדיו, התרכז בדיו, או ליתר דיוק כאשר דיו משך אותו אליו. אנריקו חש דבר מה מבעד לרצינות השוררת על פניו, כאילו חייך אליו מבעד למבע הפנים הרציני למראה, חיוך שרק הוא רואה. כאילו בודדו שניהם מעשרות הנערים היושבים באולם הקדוש. מבע פנים שגרם לו להרגיש שדיו יודע דבר מה שהוא אינו; משהו על הכנסייה, משהו על ההמון, משהו על העולם שנער בגילו לא אמור לדעת או להבין. משהו שלאלוהים אסור להניח לו לדעת. דבר מה עליו עצמו שאפילו הוא אינו יודע, וחש בסכנה, כאילו אל לדיו לדעת, אל לדיו לראות אל תוך תוכו. הייתה זאת הפעם הראשונה בחייו של אנריקו שכל הדימויים בספרות שקרא הפכו לפתע ממשיים – הרגש שערום הוא למבט האחר, שמבט אחד מעביר תורה שלמה על רגל אחת ונמשך כשעות. שאדם אחר יכול כה למשוך אותו, ואם אי פעם פקפק בכך בעבר עכשיו הכיר בזאת כעובדה – משהו בדיו לא היה טבעי, והוא חשק בשיחה איתו.

אפילו מקום הישיבה שלו, אקראי למראה בצפיפות המון התלמידים, נראה כאילו אינו מקרי.

***

"האם אתה מאמין בגרביטציה?"

גרביטציה? כוח-המשיכה? בעת שהמון הנערים יצא מהכנסייה לעשות כרצונו לאחר מילוי חובתו לאל, בדיוק בפתח הדלתות הרמות תפס מישהו בפרק ידו. הראשים הרבים אשר זרמו החוצה בתנועה מתמדת מנעו מאנריקו לראות את פניו, וגם לאחר שאלו נעלמו עיני אותו אדם הוסתרו על ידי שיערו הזהוב. עצר. הוא לא הבין את השאלה. אך אף על פי כן, הסכמה חרישית נפלטה מבין שפתיו. "כן". כמובן שכן. כוח המשיכה הוא עובדה, כך חשב אנריקו כתוצאה מפליטת הפה שמאחוריה דבר מה עמוק יותר. ורק כאשר היד הרפתה תפש שהיה זה דיו, והיה זה קולו של דיו, אותו קול מהשיעורים והמסדרונות פונה אליו, נענה לבקשתו האילמת בהבנה אלוהית. אנריקו הסתובב והתבונן בו, ודיו הרים את עיניו, נענה לבקשתו. רק לאחר זמן מה החל לתהות מדוע זיכה אותו במבטיו, מדוע בחר בו לחבר. אותו דיו שלקח חלק פעיל בין כותלי בית הספר, אך כל ערב התכנס בעצמו ובספרים.

השניים פסעו לאיטם בחצר הרחבה בין הכנסייה לפנימייה, מנהלים שיחת חולין יבשה לכל הדעות. באילו שיעורים אתה משתתף, האם אתה לוקח שיעורי הרחבה כלשהם, האם כבר הגשת את עבודת ההגשה בכימיה, מה התחביבים שלך (אנריקו ניסה בכל כוחו להימנע מלדבר על קריאה ודיו שם לב לכך), האם אתה יודע לנגן על כלי נגינה כלשהו? אולי כדאי שתצטרף לתזמורת בית הספר. שמש האביב ניצבה בדיוק מעל ראשם, מחממת את הנערים די והותר שירגישו בנוח במקטורניהם האחידים. רוח לא נשבה וריח עשב נישא באוויר, ריח עלים שמקורו אי שם מאחורי מבנה האבן הרם בעל שורת החלונות הצבעוניים, הנקיים, משחק בחלל במקביל לרעש מנועו העמום של מפוח עלים. השיחה הרגישה לאנריקו כמו חטא. היא גרמה לו חוסר מנוחה. הוא הרגיש לחץ בחזהו, הוא רצה יותר. אבל יותר מה? אינם מכירים כלל. אם לא אותה משיכה שפוצ'י חש כלפי אותו נער זר היה הוא רק עוד תלמיד במסדרונות.

בין הכנסייה למעונות התלמידים חיבר שביל מרוצף. ספסלי אבן כאבן הכנסייה שובצו בעשב הגזום באקראיות מבוימת, בעלת אסתטיקה מסוימת מובנת מאליה. אנריקו ודיו פסעו בשביל האבנים, חולפים על פני המבנה ועושים את דרכם לרחבת אבן המוקפת ספסלים דומים. לא הפסיקו ללכת.

טיוטא

היא קראה לו דרור לאחר שעפה לחופשי, הצמידים הדקים מרשרשים לקרסוליה הענוגים, רצים כמו כבריקוד, מקשקשים כמו בעת ששינתה אלפי תנוחות בין אלפי אוכלי פגרים, מצלצלים כמו שלשלאות שבורות. כל צעד הרגיש ארוך כקילומטר, כדילוג על עמק בין הרים, כל רשרוש צמיד גרר את שפתיה לעורו הרך של הקט באחיזתה, עטוף בבדים אדומים, בוהקים בין נורות השמן לאורך רחובות ונוכחים גם בחשכה. תלתליה האדומים שיחקו כל עת שהרכינה ראשה ברינה בין אצבעות הרך השמנמנות שבהה בה בפליאה כל פעם שקפצו וחמקו מאחיזתו. אותה יונה חלפה על פני רחובות בוץ ואבן, וגוזלה לא הבין את גרגורה, את אותה הברה שחזרה עליה לאוזניו: דרור.

היא קראה לו דרור לאחר ששמעה את השחקנים האחרים מכנים אותו כך. השניים התחברו במהרה. היא זימרה ודיקלמה מונולוגים ושירה מאז שזכרה את עצמה, ולראשונה חזתה בילד כבן גילה בעל אותו הניצוץ לדבר בעיניו. עיניו החמות קרנו וחיוכו הפנט וריגש אותה, כחיוכה שלה אותו. הנער ריקד וקפץ כמו איילה, זימר בהרמוניה עם קולה כציפור שיר מאחורי קרון העץ הבוהק בלכה. היא חזרה על משפטיה באוזניו, אוזניו של אותו לפיד בוער באדום, שצחק וקד וענה בדקלום מרוגש לדבריה, מרים את ראשו ההדור גלי ארגמן ופוגש בעיניה בחיוך.

זוג דרורים היו, בעלי תשוקה משותפת לאומנויות המשחק, אותה נערה במשי לבן והנער שפרץ מיישוב שכוח אל וכל צעד ריקוד ופסיעה של כפות רגליו מהולים היו באהבה לחופש: לאפשרויות הבלתי נגמרות שאהבתו, תשוקתו ונחישות דעתו הביאו עמן.

שמו היה דרור. כך כל איש ואישה בין הקהל הרב שצפה בו יום ביומו כינו אותו. הוא ענה בחיוך לכל אדום שקרא בשמו, צחק לכל גבר וליטף בחיבה מוחצנת כתגובה. כל אינטרקציה עם דרור הייתה כפלרטוט, כל מגע יד בעל חושניות. איפור גאומטרי כמיטב האופנה, כמסכה התומכת את זוויות פניו, משאירה רצון בלתי מודע וסקרן להפשיט ולגלות. לגלות מה? אף אחד לא התעמק במחשבה לאחר החיוך האישי שהורעף עליו. אותו איפור תומך ומגביל את פניו החבויות מאחורי צבעים וצורות.

שמו היה דרור, וטעם החופש היה שלו. בוקר צהריים וערב, לילה לפנות בוקר ודמדומים – אותו משחק של דמות נועזת וחופשית נמשך. ממשיך להיאחז באותו חופש ממושך, ממשיך להיאחז באותה נועזות שתמיד משכה אותו בדבקות, במלאכותיות, באילוץ מתמשך. לאותו גבר שקרא לו בשמו, אותה אישה שצחקה "הו, דרור!" העלה הנער את אותה ההצגה המוקצנת, מוחצנת, דמות זאת הרי היא מי שהוא. כמובן – כך כולם רואים אותו כבר מזה זמן רב. ידע שזה משחק, אך אולי, אולי חשב, אך החל לשקוע באותה תדמית חופש שקרית

קשקוש

הוא מחזיק את עצמו. זה מפתה להדרדר אבל אסור לו לתת לעצמו לעשות את זה. אסור לו להדרדר שוב כי אם הוא ידרדר שוב זה יהיה למקום גרוע יותר. ומשם לא בטוח שהוא ייצא בחיים. 

אבל משהו קורה, והוא אומר פאק איט, הוא עוזב, הוא נופל. אין לו אותו יותר שיחזיק אותו

יש לו את הקיום של עצמו, המראה הטאבו של עצמו והגוף הטאבו של עצמו ואנשים משלמים בשביל טאבו. גברים משלמים בשביל טאבו

הוא עוד רגע ממש יזיל עליו ריר

"כמה זה?" " , תן לי את הכסף" הוא נותן כשהם בחדר רק שניהם, הוא יודע מה הגבר עומד לעשות אבל זה בכל זאת מפתיע אותו. הוא נופל לרצפה מכוח הסטירה ובוהה ברצפה בהלם, דם מטפטף מהפה שלו. דם ממש אדום כנגד העור הלבן כסיד שלו. זה יפה. יש לו רק שמלה קצרה ורגליים יחפות, צמידים דקים מזהב סביב הקרסוליים הדקים. הוא שוכב על הרצפה וזרועותיו מחזיקות אותו כי הוא הצליח לתפוס את עצמו לפני שנחבט לחלוטין בלוחות העץ. הרגליים שלו שרועות מאחוריו. מנקודת המבט של הגבר הצורה שהרגליים שלו פרושות והקרסוליים והכאב וההלם והדם האדום על העור הלבן שלו נראים אירוטיים להחריד

והוא חושב שטוב שזה רק הגבר הזה, למרות שלא היה מסכים ליותר מאחד מלכתחילה. הוא לא מוכן לעבור השפלה מול יותר אנשים מאותו גבר יחיד שייקח את המראה איתו. אבל הוא מרגיש שכאילו כל רגע חבורה של גברים עומדת להיכנס ויצפו איך הוא משפיל וחובט בו. הוא מרגיש כאילו זה יכול לקרות כל רגע, המצב כולו מזמין את זה

אבל זה לא קורה. הם נמצאים בחדר קטן עם תאורה צהובה ומעומעמת של מנורות שמן ובדים אדומים והכל קורן בחום ותשוקה אבל לא התשוקה שלו. לא החדר של אף אחד מהם. תקרה וקירות עשויים לוחות עץ ודלת מעץ וכל החדר מרגיש כאילו הוא נמצא ביקום מקביל, כאילו שמעבר לדלת יש רק מרחב לבן ואין שום דבר חוץ מהחדר הזה ומה שקורה בו. קובייה במרחב

והגבר ממשיך להכות בו ולסתור לו, אחרי כל סתירה עוצר לצפות בפנים המדממות, בנוזל האדום כנגד העור הלבן שוב ושוב והפנים שלעיתים פונות הצידה והשיער הגלי הלבן נופל עליהן ולפעמים מסתכלות ישר אליו

ובסופו של דבר זה מגיע, הוא שרוע בשמלה מינימלית אדומה על שמיכות אדומות בחדר עם תאורה צהובה מעומעמת אבל החדר הזה לא מרגיש יותר כמנותק משאר העולם. יש בו מיטת אפיריון והוא רחב וגדול בהרבה, יש פה אלכוהול וצלחות זהב עם פירות חצי אכולים ומספר גברים עם הבל פה של אלכוהול והוא לא יודע אם יש נערים נוספים, הוא מודע רק לעצמו ולגברים. אבל הוא יודע שהוא הדבר הכי לבן בחדר שמלא באדום וצהוב וכתום וזהב. הדבר הלבן היחיד בחדר

והבל הפה של האלכוהול מופץ גם ממנו. הוא חצי שוכב ליד מיטת האפיריון על פני הסדינים שנפלו, רטוב מזיעה וחום וסקס, כד מזהב מלא משקה אלכוהולי כלשהו נתלה מידו שמחזיקה את צוואר הכד רק בקושי והוא בוהה בנקודה בחלל מולו. אם זאת הייתה יצירת אומנות נקודת המבט הייתה הישר מולו, מעט מעליו. ישר מול היכן שמבטו מתמקד. והוא היה במרכז התמונה. על המיטה מעליו חלקו האחורי של גבר ערום, מצידו האחד חלק אחר של גבר. לא היו רואים את פניהם. והוא שוכב בבלאגן וגופו רפוי ומבע עיניו שבור אך מכיל את כל מה שנשמתו עברה ואת חוזקה וחודר הישר אל מבט הצופה כאילו הוא יודע שמישהו אחר מסתכל בו. עוד מישהו. הוא רוצה לשתות ולשתות ולשתות והוא שותה ושותה ושותה כדי להרגיש טוב יותר, הוא סוף סוף וויתר לעצמו. והוא מבוקש כי הוא טאבו. וכי הוא טאבו אז הוא הולך להמשיך להדרדר כי אין לו יותר מישהו מאחוריו שיתמוך ויפקח. יש לו רק את עצמו עכשיו. ורק הגברים המפוקפקים באמת רוצים טאבו כמוהו. והרי זה מה שהוא נועד אליו אז למה הוא ניסה בכלל להחזיק את עצמו, זה הטבע שלו, זה הגורל שלו

טיוטא

קאורו הרים את מבטו מחתיכת הנייר המקומטת. קולו העמום של המורה התנגן ברקע כמו פס קול של סרט, והנער התרכז בעורף שמולו.

האוזניים שלו אדומות. הוא מעולם לא תקשר עם התלמיד הזה, רק הגניב אליו מבטים מדי פעם ופעם ותהה מה הוא עושה אחרי הלימודים. לאיזה סוג מוזיקה הוא מקשיב.

הלוקרים שלהם שכנים, ובכל זאת מעולם לא החליפו מילה. אפילו בכיתה לא שמע את קולו, רק לפעמים כאשר יום הלימודים הסתיים והזה שיושב מולו הבטיח בחצי-חיוך להיפגש עם כמה תלמידים לאחר הלימודים, בזמן שלמול קאורו עמדה נערה נוספת שנעצה בו מבט סמוק וחיכתה שהכיתה תתפנה כדי שתוכל להתוודות, או לחילופין להעביר לידיו מעטפה עם מדבקת לב מבריקה ולרוץ משם.

קאורו נאגיסה ליטף את השם הכתוב בגרפיט על הדף, אשר נמרח מעט כתוצאה מכך. "שינג'י איקרי". שם ושם משפחה. השם הזה התאים לו. מה שנכתב על הפתק פחות. או לפחות לא לשינג'י איקרי "שלו". זה שממהר לסגור את דלת הלוקר ולא מזכה אותו אפילו במבט, זה שהולך למפגשים חברתיים רק כי אומרים לו, זה שאף פעם לא מדבר בכיתה ושמע את קולו פעם בחודש במקרה הטוב, ואת פניו ואוזניו שמעולם לא ראה אדומות כעכשיו כל יום.

קאורו בהה בעורף של הנער שמולו עד סיום יום הלימודים.

למחרת היה זה הנער שמול שקיבל חתיכת נייר. קאורו לא ניסה להעבירו באמצע השיעור, הוא לא היה יכול לשאת את המחשבה שעליו לטפוח על כתפו ולהיתקל במבטו, כאשר, או יותר אם, יסתובב. לפני תחילת השיעור, כאשר כל תלמיד מצא וישב במקומו הקבוע, עבר במהירות על פני איקרי שכבר היה שם עוד מהשיעור הקודם ושמט פתק חלק על הספר בו נראה שהיה שקוע. מבטו הורם ועיניהם נפגשו עוד לפני שפיסת הנייר נחתה על הדפים.

שבריר שנייה היה. המבטים הצטלבו לרגע קט, לקח לו בוודאי פחות משנייה לחלוף על פניו ועוד שתיים להתיישב במקומו. הוא לא הצליח לפענח את הבעתו של הנער, הדבר היחיד שהיה מסוגל לחשוב עליו היה שפעימות ליבו המרעישות באוזניו הרגישו מהירות יותר מהרגיל. ואם היה משהו שידע בוודאות באותו רגע, היה זה שאדם אחר מעולם לא גרם לו להרגיש כך, ולא יגרום לו להרגיש כך. אולי הדבר היה צריך להפחידו, זה שאפילו לא מצא זאת מוזר, זה שמאז קבלת הפתק תחושת רוגע מוזרה אפפה אותו, זה שלא חשב פעמיים מלהחזיר לו פתק. זה שלא חשב פעמיים מלכתוב לו גם אני. אולי היה צריך להפחידו זה שאפילו לא חשב שעליו לפחד, מהכל ביחד או מלא כלום או מההשפעה של הנער הזה עליו. הנער שמעולם לא דיבר איתו, לא בקול ועד לאותו הרגע גם לא במבט.

אפילו המחשבה על למה כתב לו את הפתק מלכתחילה לא עלתה במוחו.

ואולי הייתה צריכה, כי את הרגשת השיכרון המוזרה החליף בלבול וריקנות כאשר בסוף הלימודים יצא בהליכה מהירה מן הכיתה הנער שמולו בלי להגניב אפילו מבט, וקאורו עוד נשאר יושב חצי שעה בכיתה הנצבעת בכתום לאחר שכולם כבר לא היו.

-

"תעזוב אותי."

מבט קר, סמוק, מלא בבושה. למה? יד האוחזת כה חזק בזרוע עד שמשאירה סימנים אדומים. הוא הרפה, אך הזרוע נשארה תלויה באוויר, כאילו מציגה לפניו את הקווים האדומים, נוזפת. מבטו נשאר ממוקד בזרוע עד שצנחה לאט מטה, כל כך לאט, ולאחר שנעלמה מקוון הישיר של עיניו בהה בכתף אשר הסתתרה מאחוריה.

למה הגבתי כך? כבר שנים שאני מסתכל עליך. למה ציפיתי? עליך ובאוזניים הלא-אדומות שלך. איך לא פקפקתי אפילו לרגע? אפילו בחלומות לא עלתה אפשרות כזו. למה אני מרגיש כל כך פגוע?

"כל כך הרבה בנות מעוניינות בך," הוא עוד לא הלך. הוא לא העז להסתכל על פניו, פשוט תקע את עיניו החומות הגדולות ברצפה, או בנעליו, או במקום כלשהו עמוק עמוק מתחת לאדמה שאם יתאמץ מספיק יוכל להיקבר שם. מילותיו נזרקו לאוויר כאילו הוא חב לו אותן, חב לו הסבר על עוגמת הנפש. "בכל זאת, אתה תמיד דוחה אותן. אתה דוחה את כולן ואז," הוא עצר. העביר משקל לרגל השנייה. בלע רוק, ודיבר בקול מונוטוני, חוזר כמו תקליט על משפט מהול בירוק המיוחד של בני נוער. "מסתכל עליי במלתחות, מסתכל עליי מעבר לדלת הלוקר, תוקע מבט מטונף בעורף שלי."

קאורו מולל את אחת מקצות הפתק שבכיסו בזמן שצפה בגב המתרחק. הוא לעולם לא יזרוק את הפתק הזה.