קשקוש

הוא מחזיק את עצמו. זה מפתה להדרדר אבל אסור לו לתת לעצמו לעשות את זה. אסור לו להדרדר שוב כי אם הוא ידרדר שוב זה יהיה למקום גרוע יותר. ומשם לא בטוח שהוא ייצא בחיים. 

אבל משהו קורה, והוא אומר פאק איט, הוא עוזב, הוא נופל. אין לו אותו יותר שיחזיק אותו

יש לו את הקיום של עצמו, המראה הטאבו של עצמו והגוף הטאבו של עצמו ואנשים משלמים בשביל טאבו. גברים משלמים בשביל טאבו

הוא עוד רגע ממש יזיל עליו ריר

"כמה זה?" " , תן לי את הכסף" הוא נותן כשהם בחדר רק שניהם, הוא יודע מה הגבר עומד לעשות אבל זה בכל זאת מפתיע אותו. הוא נופל לרצפה מכוח הסטירה ובוהה ברצפה בהלם, דם מטפטף מהפה שלו. דם ממש אדום כנגד העור הלבן כסיד שלו. זה יפה. יש לו רק שמלה קצרה ורגליים יחפות, צמידים דקים מזהב סביב הקרסוליים הדקים. הוא שוכב על הרצפה וזרועותיו מחזיקות אותו כי הוא הצליח לתפוס את עצמו לפני שנחבט לחלוטין בלוחות העץ. הרגליים שלו שרועות מאחוריו. מנקודת המבט של הגבר הצורה שהרגליים שלו פרושות והקרסוליים והכאב וההלם והדם האדום על העור הלבן שלו נראים אירוטיים להחריד

והוא חושב שטוב שזה רק הגבר הזה, למרות שלא היה מסכים ליותר מאחד מלכתחילה. הוא לא מוכן לעבור השפלה מול יותר אנשים מאותו גבר יחיד שייקח את המראה איתו. אבל הוא מרגיש שכאילו כל רגע חבורה של גברים עומדת להיכנס ויצפו איך הוא משפיל וחובט בו. הוא מרגיש כאילו זה יכול לקרות כל רגע, המצב כולו מזמין את זה

אבל זה לא קורה. הם נמצאים בחדר קטן עם תאורה צהובה ומעומעמת של מנורות שמן ובדים אדומים והכל קורן בחום ותשוקה אבל לא התשוקה שלו. לא החדר של אף אחד מהם. תקרה וקירות עשויים לוחות עץ ודלת מעץ וכל החדר מרגיש כאילו הוא נמצא ביקום מקביל, כאילו שמעבר לדלת יש רק מרחב לבן ואין שום דבר חוץ מהחדר הזה ומה שקורה בו. קובייה במרחב

והגבר ממשיך להכות בו ולסתור לו, אחרי כל סתירה עוצר לצפות בפנים המדממות, בנוזל האדום כנגד העור הלבן שוב ושוב והפנים שלעיתים פונות הצידה והשיער הגלי הלבן נופל עליהן ולפעמים מסתכלות ישר אליו

ובסופו של דבר זה מגיע, הוא שרוע בשמלה מינימלית אדומה על שמיכות אדומות בחדר עם תאורה צהובה מעומעמת אבל החדר הזה לא מרגיש יותר כמנותק משאר העולם. יש בו מיטת אפיריון והוא רחב וגדול בהרבה, יש פה אלכוהול וצלחות זהב עם פירות חצי אכולים ומספר גברים עם הבל פה של אלכוהול והוא לא יודע אם יש נערים נוספים, הוא מודע רק לעצמו ולגברים. אבל הוא יודע שהוא הדבר הכי לבן בחדר שמלא באדום וצהוב וכתום וזהב. הדבר הלבן היחיד בחדר

והבל הפה של האלכוהול מופץ גם ממנו. הוא חצי שוכב ליד מיטת האפיריון על פני הסדינים שנפלו, רטוב מזיעה וחום וסקס, כד מזהב מלא משקה אלכוהולי כלשהו נתלה מידו שמחזיקה את צוואר הכד רק בקושי והוא בוהה בנקודה בחלל מולו. אם זאת הייתה יצירת אומנות נקודת המבט הייתה הישר מולו, מעט מעליו. ישר מול היכן שמבטו מתמקד. והוא היה במרכז התמונה. על המיטה מעליו חלקו האחורי של גבר ערום, מצידו האחד חלק אחר של גבר. לא היו רואים את פניהם. והוא שוכב בבלאגן וגופו רפוי ומבע עיניו שבור אך מכיל את כל מה שנשמתו עברה ואת חוזקה וחודר הישר אל מבט הצופה כאילו הוא יודע שמישהו אחר מסתכל בו. עוד מישהו. הוא רוצה לשתות ולשתות ולשתות והוא שותה ושותה ושותה כדי להרגיש טוב יותר, הוא סוף סוף וויתר לעצמו. והוא מבוקש כי הוא טאבו. וכי הוא טאבו אז הוא הולך להמשיך להדרדר כי אין לו יותר מישהו מאחוריו שיתמוך ויפקח. יש לו רק את עצמו עכשיו. ורק הגברים המפוקפקים באמת רוצים טאבו כמוהו. והרי זה מה שהוא נועד אליו אז למה הוא ניסה בכלל להחזיק את עצמו, זה הטבע שלו, זה הגורל שלו