יום ראשון, 17 בדצמבר 2017

טיוטא

קאורו הרים את מבטו מחתיכת הנייר המקומטת. קולו העמום של המורה התנגן ברקע כמו פס קול של סרט, והנער התרכז בעורף שמולו.
האוזניים שלו אדומות. הוא מעולם לא תקשר עם התלמיד הזה, רק הגניב אליו מבטים מדי פעם ופעם ותהה מה הוא עושה אחרי הלימודים. לאיזה סוג מוזיקה הוא מקשיב.
הלוקרים שלהם שכנים, ובכל זאת מעולם לא החליפו מילה. אפילו בכיתה לא שמע את קולו, רק לפעמים כאשר יום הלימודים הסתיים והזה שיושב מולו הבטיח בחצי-חיוך להיפגש עם כמה תלמידים לאחר הלימודים, בזמן שלמול קאורו עמדה נערה נוספת שנעצה בו מבט סמוק וחיכתה שהכיתה תתפנה כדי שתוכל להתוודות, או לחילופין להעביר לידיו מעטפה עם מדבקת לב מבריקה ולרוץ משם.
קאורו נאגיסה ליטף את השם הכתוב בגרפיט על הדף, אשר נמרח מעט כתוצאה מכך. "שינג'י איקרי". שם ושם משפחה. השם הזה התאים לו. מה שנכתב על הפתק פחות. או לפחות לא לשינג'י איקרי "שלו". זה שממהר לסגור את דלת הלוקר ולא מזכה אותו אפילו במבט, זה שהולך למפגשים חברתיים רק כי אומרים לו, זה שאף פעם לא מדבר בכיתה ושמע את קולו פעם בחודש במקרה הטוב, ואת פניו ואוזניו שמעולם לא ראה אדומות כעכשיו כל יום.
קאורו בהה בעורף של הנער שמולו עד סיום יום הלימודים.

למחרת היה זה הנער שמול שקיבל חתיכת נייר. קאורו לא ניסה להעבירו באמצע השיעור, הוא לא היה יכול לשאת את המחשבה שעליו לטפוח על כתפו ולהיתקל במבטו, כאשר, או יותר אם, יסתובב. לפני תחילת השיעור, כאשר כל תלמיד מצא וישב במקומו הקבוע, עבר במהירות על פני איקרי שכבר היה שם עוד מהשיעור הקודם ושמט פתק חלק על הספר בו נראה שהיה שקוע. מבטו הורם ועיניהם נפגשו עוד לפני שפיסת הנייר נחתה על הדפים.
שבריר שנייה היה. המבטים הצטלבו לרגע קט, לקח לו בוודאי פחות משנייה לחלוף על פניו ועוד שתיים להתיישב במקומו. הוא לא הצליח לפענח את הבעתו של הנער, הדבר היחיד שהיה מסוגל לחשוב עליו היה שפעימות ליבו המרעישות באוזניו הרגישו מהירות יותר מהרגיל. ואם היה משהו שידע בוודאות באותו רגע, היה זה שאדם אחר מעולם לא גרם לו להרגיש כך, ולא יגרום לו להרגיש כך. אולי הדבר היה צריך להפחידו, זה שאפילו לא מצא זאת מוזר, זה שמאז קבלת הפתק תחושת רוגע מוזרה אפפה אותו, זה שלא חשב פעמיים מלהחזיר לו פתק. זה שלא חשב פעמיים מלכתוב לו גם אני. אולי היה צריך להפחידו זה שאפילו לא חשב שעליו לפחד, מהכל ביחד או מלא כלום או מההשפעה של הנער הזה עליו. הנער שמעולם לא דיבר איתו, לא בקול ועד לאותו הרגע גם לא במבט.
אפילו המחשבה על למה כתב לו את הפתק מלכתחילה לא עלתה במוחו.
ואולי הייתה צריכה, כי את הרגשת השיכרון המוזרה החליף בלבול וריקנות כאשר בסוף הלימודים יצא בהליכה מהירה מן הכיתה הנער שמולו בלי להגניב אפילו מבט, וקאורו עוד נשאר יושב חצי שעה בכיתה הנצבעת בכתום לאחר שכולם כבר לא היו.

-

"תעזוב אותי."
מבט קר, סמוק, מלא בבושה. למה? יד האוחזת כה חזק בזרוע עד שמשאירה סימנים אדומים. הוא הרפה, אך הזרוע נשארה תלויה באוויר, כאילו מציגה לפניו את הקווים האדומים, נוזפת. מבטו נשאר ממוקד בזרוע עד שצנחה לאט מטה, כל כך לאט, ולאחר שנעלמה מקוון הישיר של עיניו בהה בכתף אשר הסתתרה מאחוריה.
למה הגבתי כך? כבר שנים שאני מסתכל עליך. למה ציפיתי? עליך ובאוזניים הלא-אדומות שלך. איך לא פקפקתי אפילו לרגע? אפילו בחלומות לא עלתה אפשרות כזו. למה אני מרגיש כל כך פגוע?
"כל כך הרבה בנות מעוניינות בך," הוא עוד לא הלך. הוא לא העז להסתכל על פניו, פשוט תקע את עיניו החומות הגדולות ברצפה, או בנעליו, או במקום כלשהו עמוק עמוק מתחת לאדמה שאם יתאמץ מספיק יוכל להיקבר שם. מילותיו נזרקו לאוויר כאילו הוא חב לו אותן, חב לו הסבר על עוגמת הנפש. "בכל זאת, אתה תמיד דוחה אותן. אתה דוחה את כולן ואז," הוא עצר. העביר משקל לרגל השנייה. בלע רוק, ודיבר בקול מונוטוני, חוזר כמו תקליט על משפט מהול בירוק המיוחד של בני נוער. "מסתכל עליי במלתחות, מסתכל עליי מעבר לדלת הלוקר, תוקע מבט מטונף בעורף שלי."
קאורו מולל את אחת מקצות הפתק שבכיסו בזמן שצפה בגב המתרחק. הוא לעולם לא יזרוק את הפתק הזה.

אין תגובות:

פרסום תגובה