יום שבת, 30 בדצמבר 2017

טיוטא


היא קראה לו דרור לאחר שעפה לחופשי, הצמידים הדקים מרשרשים לקרסוליה הענוגים, רצים כמו כבריקוד, מקשקשים כמו בעת ששינתה אלפי תנוחות בין אלפי אוכלי פגרים, מצלצלים כמו שלשלאות שבורות. כל צעד הרגיש ארוך כקילומטר, כדילוג על עמק בין הרים, כל רשרוש צמיד גרר את שפתיה לעורו הרך של הקט באחיזתה, עטוף בבדים אדומים, בוהקים בין נורות השמן לאורך רחובות ונוכחים גם בחשכה. תלתליה האדומים שיחקו כל עת שהרכינה ראשה ברינה בין אצבעות הרך השמנמנות שבהה בה בפליאה כל פעם שקפצו וחמקו מאחיזתו. אותה יונה חלפה על פני רחובות בוץ ואבן, וגוזלה לא הבין את גרגורה, את אותה הברה שחזרה עליה לאוזניו: דרור.
היא קראה לו דרור לאחר ששמעה את השחקנים האחרים מכנים אותו כך. השניים התחברו במהרה. היא זימרה ודיקלמה מונולוגים ושירה מאז שזכרה את עצמה, ולראשונה חזתה בילד כבן גילה בעל אותו הניצוץ לדבר בעיניו. עיניו החמות קרנו וחיוכו הפנט וריגש אותה, כחיוכה שלה אותו. הנער ריקד וקפץ כמו איילה, זימר בהרמוניה עם קולה כציפור שיר מאחורי קרון העץ הבוהק בלכה. היא חזרה על משפטיה באוזניו, אוזניו של אותו לפיד בוער באדום, שצחק וקד וענה בדקלום מרוגש לדבריה, מרים את ראשו ההדור גלי ארגמן ופוגש בעיניה בחיוך.
זוג דרורים היו, בעלי תשוקה משותפת לאומנויות המשחק, אותה נערה במשי לבן והנער שפרץ מיישוב שכוח אל וכל צעד ריקוד ופסיעה של כפות רגליו מהולים היו באהבה לחופש: לאפשרויות הבלתי נגמרות שאהבתו, תשוקתו ונחישות דעתו הביאו עמן.
שמו היה דרור. כך כל איש ואישה בין הקהל הרב שצפה בו יום ביומו כינו אותו. הוא ענה בחיוך לכל אדום שקרא בשמו, צחק לכל גבר וליטף בחיבה מוחצנת כתגובה. כל אינטרקציה עם דרור הייתה כפלרטוט, כל מגע יד בעל חושניות. איפור גאומטרי כמיטב האופנה, כמסכה התומכת את זוויות פניו, משאירה רצון בלתי מודע וסקרן להפשיט ולגלות. לגלות מה? אף אחד לא התעמק במחשבה לאחר החיוך האישי שהורעף עליו. אותו איפור תומך ומגביל את פניו החבויות מאחורי צבעים וצורות.
שמו היה דרור, וטעם החופש היה שלו. בוקר צהריים וערב, לילה לפנות בוקר ודמדומים – אותו משחק של דמות נועזת וחופשית נמשך. ממשיך להיאחז באותו חופש ממושך, ממשיך להיאחז באותה נועזות שתמיד משכה אותו בדבקות, במלאכותיות, באילוץ מתמשך. לאותו גבר שקרא לו בשמו, אותה אישה שצחקה "הו, דרור!" העלה הנער את אותה ההצגה המוקצנת, מוחצנת, דמות זאת הרי היא מי שהוא. כמובן – כך כולם רואים אותו כבר מזה זמן רב. ידע שזה משחק, אך אולי, אולי חשב, אך החל לשקוע באותה תדמית חופש שקרית

אין תגובות:

פרסום תגובה