יום שבת, 30 בדצמבר 2017

טיוטא

חצוף הוא היה, הנער ההוא. אך אנריקו הרגיש כי הוא היחיד הרואה את אותה החוצפה. נימוסיו היו ללא רבב, למד בהצטיינות, שמע לכללי הפנימייה. מעולם לא חזה בו עושה דבר אחד שגוי, דבר אחד לא במקום. אך אותה ישות מושלמת, אותו ילד פלא שבו כל הורה היה חפץ, תמיד הקרין את אותה עזות מצח, אותו צחוק ובוז בכל אותן פעולות. ואנריקו הרגיש שלמרות נימוסיו והתנהגותו החברתית חסרת הפגם היה מעליו, מעל כולם, וכל מצווה וברכה של דיו הרגישו כחטא בליבו מסיבה מטושטשת שלא הצליח להבינה, לא הצליח להניח את אצבעו על הנקודה הלא תקינה. הנער ההוא אינו תקין, דיו בראנדו אינו תקין, ואנריקו פוצ'י לא הצליח להבין כיצד, או למה.
באותו בוקר יום ראשון בכנסייה הייתה זאת הפעם הראשונה שהחליפו מילה ישירות. אנריקו ראה את דיו משתתף בשיעורים השונים, ראה אותו עוזר למורים במסדרונות, ראה אותו יושב בדמדומים בספסל מאחוריי המעונות וקורא ספר לבדו, שיערו נוצץ בזהוב ומבטו הכה אינטימי שונה בשעות בין-הערביים מיתר שעות היום. ועכשיו אותן עיניים בכנסייה סבו לכיוונו בהשמעת המסה, אי שם ממרכז הספסל הארוך בשורה המקבילה לזאת בה אנריקו ישב. נענות למבט בו אנריקו זיכה את הנער, נענות לסקרנות המודעת, והחשק להכירו טוב יותר אליו הנער לא היה מודע; להבין את פשרו העל-טבעי. למשך כמה שניות טובות מחשבותיו של אנריקו עמדו מלכת כאשר אותן עיניים לראשונה פגשו בשלו, וההשפעה הייתה מיידית. הטפת הכומר הייתה כרעש לבן, כרחש רחוק כשכל כולו נמשך לדיו, התרכז בדיו, או ליתר דיוק כאשר דיו משך אותו אליו. אנריקו חש דבר מה מבעד לרצינות השוררת על פניו, כאילו חייך אליו מבעד למבע הפנים הרציני למראה, חיוך שרק הוא רואה. כאילו בודדו שניהם מעשרות הנערים היושבים באולם הקדוש. מבע פנים שגרם לו להרגיש שדיו יודע דבר מה שהוא אינו; משהו על הכנסייה, משהו על ההמון, משהו על העולם שנער בגילו לא אמור לדעת או להבין. משהו שלאלוהים אסור להניח לו לדעת. דבר מה עליו עצמו שאפילו הוא אינו יודע, וחש בסכנה, כאילו אל לדיו לדעת, אל לדיו לראות אל תוך תוכו. הייתה זאת הפעם הראשונה בחייו של אנריקו שכל הדימויים בספרות שקרא הפכו לפתע ממשיים – הרגש שערום הוא למבט האחר, שמבט אחד מעביר תורה שלמה על רגל אחת ונמשך כשעות. שאדם אחר יכול כה למשוך אותו, ואם אי פעם פקפק בכך בעבר עכשיו הכיר בזאת כעובדה – משהו בדיו לא היה טבעי, והוא חשק בשיחה איתו.
אפילו מקום הישיבה שלו, אקראי למראה בצפיפות המון התלמידים, נראה כאילו אינו מקרי.

***

"האם אתה מאמין בגרביטציה?"
גרביטציה? כוח-המשיכה? בעת שהמון הנערים יצא מהכנסייה לעשות כרצונו לאחר מילוי חובתו לאל, בדיוק בפתח הדלתות הרמות תפס מישהו בפרק ידו. הראשים הרבים אשר זרמו החוצה בתנועה מתמדת מנעו מאנריקו לראות את פניו, וגם לאחר שאלו נעלמו עיני אותו אדם הוסתרו על ידי שיערו הזהוב. עצר. הוא לא הבין את השאלה. אך אף על פי כן, הסכמה חרישית נפלטה מבין שפתיו. "כן". כמובן שכן. כוח המשיכה הוא עובדה, כך חשב אנריקו כתוצאה מפליטת הפה שמאחוריה דבר מה עמוק יותר. ורק כאשר היד הרפתה תפש שהיה זה דיו, והיה זה קולו של דיו, אותו קול מהשיעורים והמסדרונות פונה אליו, נענה לבקשתו האילמת בהבנה אלוהית. אנריקו הסתובב והתבונן בו, ודיו הרים את עיניו, נענה לבקשתו. רק לאחר זמן מה החל לתהות מדוע זיכה אותו במבטיו, מדוע בחר בו לחבר. אותו דיו שלקח חלק פעיל בין כותלי בית הספר, אך כל ערב התכנס בעצמו ובספרים.
השניים פסעו לאיטם בחצר הרחבה בין הכנסייה לפנימייה, מנהלים שיחת חולין יבשה לכל הדעות. באילו שיעורים אתה משתתף, האם אתה לוקח שיעורי הרחבה כלשהם, האם כבר הגשת את עבודת ההגשה בכימיה, מה התחביבים שלך (אנריקו ניסה בכל כוחו להימנע מלדבר על קריאה ודיו שם לב לכך), האם אתה יודע לנגן על כלי נגינה כלשהו? אולי כדאי שתצטרף לתזמורת בית הספר. שמש האביב ניצבה בדיוק מעל ראשם, מחממת את הנערים די והותר שירגישו בנוח במקטורניהם האחידים. רוח לא נשבה וריח עשב נישא באוויר, ריח עלים שמקורו אי שם מאחורי מבנה האבן הרם בעל שורת החלונות הצבעוניים, הנקיים, משחק בחלל במקביל לרעש מנועו העמום של מפוח עלים. השיחה הרגישה לאנריקו כמו חטא. היא גרמה לו חוסר מנוחה. הוא הרגיש לחץ בחזהו, הוא רצה יותר. אבל יותר מה? אינם מכירים כלל. אם לא אותה משיכה שפוצ'י חש כלפי אותו נער זר היה הוא רק עוד תלמיד במסדרונות.
בין הכנסייה למעונות התלמידים חיבר שביל מרוצף. ספסלי אבן כאבן הכנסייה שובצו בעשב הגזום באקראיות מבוימת, בעלת אסתטיקה מסוימת מובנת מאליה. אנריקו ודיו פסעו בשביל האבנים, חולפים על פני המבנה ועושים את דרכם לרחבת אבן המוקפת ספסלים דומים. לא הפסיקו ללכת.

אין תגובות:

פרסום תגובה