יום שבת, 30 בדצמבר 2017

הנער עמד במקומו, מביט באותו יגון הטמוע בו באירוע המתרחש מספר מטרים מאיתנו, במרכזה של הדרך ההולנדית האפלה ומוארת צהוב כאחד. ידיו הונחו פשוטות ברוגע (כך כנראה היה חושב זר אשר לא מכירו, ואשר אני זיהיתי בנועם עמידתו אותה דריכות תמידית) לצידי גופו אשר פנה אל המשך הדרך. נראה כי עומד היה לשוב להליכה בכל רגע, בניגוד לראש הדור התלתלים שהוטה לכיוון הדבר שגנב את תשומת ליבו בעניין כזה שלפני פגשתיו חשבתי שנגזל מבני מיננו. עצרתי במרחק מה מאחוריו, יודע שאל לי להתקרב. הבטתי קדימה, עוקב אחר מסלול מבטו, אל זוג בעלי החיים השוכן על הריצוף הלח בקור הליל, נקי מהאדם אך מלוכלך בדריכות סוליותיו.
חתול שחור שרוי על הרצפה, פרוס על צידו בריפיון מוחלט, בלתי-טבעי לחי הפראי. מעליו, לא, כי אם מעליה - מספר פטמות מזדקרות מבטנה התפוחה – חתול זכר, גדול ולבן, כמה להזדווג עימה. אותה חתולה, היצור האחר נושך ומושך בעור עורפה, מנענע את אחוריו אל שלה, למרות היותה בהיריון, הישנה היא?– לא. מתה. אם כניעותה לא הספיקה הספיק די והותר ניחוח המוות, המהול קלות בריח הייחום החייתי. הריח שעוד לא הספיק לדהות. הכיצד מתה בכזו פתאומיות, ולמה? - כל זאת תפשתי בהדרגה, בשבריר-שנייה, אך אילולא מגדיאל, מרצוני לא הייתי עוצר לזכות את החיות בכל מבט. משהו חייתי היה שם, פראי, תמים וטהור. אותו חתול שריח ייחומה מונע ממנו להבין למה אינה מגיבה לגחמותיו התמימות עולה עליי ועל כל בניי, ועלתה בי המחשבה, שאף על פי שהסיבה לכך שלא הייתי עוצר היא פשוטה הרבה יותר – פשוט לא מגיעה לי הזכות לעצור. לכסנתי את עיניי למלאך שלי. הוא, לעומת זאת... ממקומי לא היה ביכולתי לראות את פניו, אך זיהיתי במבע פניו את אותו סבל השייך רק לו כתמיד, בקצה גבתו, בגומה הכמעט נסתרת מעיניי במצחו המפוסל, בקצה שפתיו. אך גרגר האבק החולף בזמן בו חזה לא שייך לעצמו את סבלו של אותו שרף, כי אם הרגש היה עדיין שלו בלבד. מה שהביע כלפיי החיות עצמן, לפחות חיצונית בלבד (וזאת ידעתי רק עקב הזמן הרב שביליתי בניסיון נלעג להכירו), היה אדישות מוחלטת.
ובכל זאת עצר.
לא פצתי פי. נשארתי במקומי מאחוריו. המחשבה שדבר כגון זה משפיע עליו, מגיע אליו, נראתה כה מגוחכת בעיניי, ויחד עם זאת הגיונית עד כאב. החתול הלבן משך מספר פעמים נוספות בעורף הגוויה ההרה ועצר, זע ממנה, סב לידה בבלבול ותאוות הייחום וחזר למעשיו. הדבר חזר על עצמו מספר פעמים במהלך דקות ממושכות בהן נתתי למגדיאל את המרחב שאין ביכולתי לקחת ממנו, בסופן החתול ליקק את חלציו. הנער העתיק עמד כפסל. גופו, למרות התנוחה הלא נוחה בה עמד, לא זע. אפילו אצבעותיו לא רעדו למול ההתרחשות אשר הייתה מעוררת אי נוחות בקלות בכל בן אנוש.
"מגדיאל... " שברתי את השתיקה, חושש מסיבה אשר רק התחלתי לגעת בשורש הבנתה לטעום את שמו באותו רגע חמור אך עושה זאת בכל זאת, למענו, כאשר חתול נוסף, מנומר באפור מזנב עד ראש ניגש מפינת הרחוב לזוג האימתי. הלכתי לקראת מגדיאל וניצבתי על ידו. למרות שלא הסטתי את מבטי מפניו אף לרגע, הסתובב לכיווני וחיוך היה תלוי על שפתיו. חיוך אשר לא השגחתי בשבריר השנייה בו הספיק להעלו על פניו לעומתי. ויכול היה לחייך חיוך מסוג החיוכים הכה מוכר לי, חיוך המראים לילד הוריו כדי לשטות בו שהכל בסדר. אותו מלאך, הו בן-שמיים שטני שלי, יכול היה לשטות בי באותה קלות ששיטה בבני התמותה להם העניק את נשיקתו. אך על שיש פניו נותר חרוט יגונו, והחיוך שחייך, בצורה המופשטת ביותר, ביקש את אהבתי.

אירוני היה כמה פגיע הצטייר מולי כעת אותו בן-נפילים. החתול הלבן נדרך וקימר את גבו לעומת האפור, אשר ניסה להתקרב לגופה השחורה ולחבור אליה בעצמו. אך יללות האזהרה היו כרקע להבנתי ולקולו של מגדיאל העוקב להן. האם הדבר הזכיר לך כאב נשכח? לפתע המשיך מגדיאל בהליכתו האנושית, מושך את עצמו קדימה צעד-שניים לפני שעצר לחכות לי, כאילו הייתי אני האחד שהשתהה מול מוכי הפרעושים בעת מעשיהם חסרי-המודעות המטלטלים. נדמה שהזמן עמד מלכת, והחל שוב לנוע רק בתנועתו של אהובי, מגדיאל המנצח עלינו, המסמן לרצף הזמן ולי להמשיך. אך האין זאת תמיד כך? הוא חייך עת תעתועי-רפאים שכמונו חלפנו על פני הרחוב הריק, אותן פרוות עלובות אשר אינן מהוות אפילו פסיק בין דפי ההיסטוריה מאחורינו לעד. אותו חיוך שדקר בליבי לא מש מפניו. האטתי את צעדיי לקצב הליכתו הקבוע, ומגדיאל שילב את זרועו בזרועי. שתק. התבונן בפניי באותו יגון נצחי ויפה-תואר, באותה חיבה עזה. התבוננתי בו חזרה. אני דואג לך, אהובי. המשך. נשען כלפיי בציווי, בן-רגע הניח את ראשו כנגד כתפי ועיניו כבר עצומות. חום ההרג המוקדם קורן מגופו ומדגיש את ריחו המתוק, העמוק. תשוקתי לו הייתה יעילה יותר מכל מילים אשר יכול היה לדבר אליי. השקתי את אוזניו דברי אהבה כשיכר מתוק המשכיח כל דאגה, נושק לראשו הריחני מפעם לפעם עת חצינו את רחובות הרפאים בהליכה איטית עד כאב, כאילו שנינו היצורים הארורים היחידים בתבל.

אין תגובות:

פרסום תגובה