טיוטא

"התאהבתי במסאז'יסטית שלי."

הוא התרווח בכסאו, רגליו מפוסקות. נינוח נראה והיה יכול להצטייר גם רגוע, אם לא אצבעותיו שתופפו ללא הרף על מסעד הכורסה. אריג מכנסיו המחויטים נמתח מברכיו, מגלה מעט מגרביו הכהות המבצבצות מנעליו הנמוכות, הממורקות. היה מטופל מיני רבים, עורך דין במקצועו. עורך דין טוב. השתכר טוב, אפשר להסיק מבגדיו, ומכך ששכר אותי בתור הפסיכיאטר שלו. כמוהו לא חסר לי ירוק בכיס.

חוד העט שבידי נח מעל דף נקי בפנקס כרוך עור, ובשתיקתי סימנתי לו להמשיך. שבוע שעבר שיתף אותי בנושא במעורפל, ובשבוע שלפני והאחד לפניו. כמעט בכל פגישה במשך השנתיים בהן הגיע לטיפול הפטיר פיסה מהנושא, ציין דבר מה. אך לא דחקתי בו לדבר על הדבר, הדבר שעד היום לא הבנתי לחלוטין את פשרו, כיוון שידעתי שבבו העת יספר לי, כאשר יחפוץ בכך. ולא לכל מטופל אני מעניק פריווילגיה זו. הוא זע במושבו וקיבל את ההצעה. "שכרתי אותה לראשונה לפני שלוש שנים, בהמלצת חבר. הייתה רק אחת מיני רבות בחברה, עובדת זרה. בקושי ידעה אנגלית, ולא נראתה מבריקה במיוחד." עיניו הכהות הבריקו וזווית פיו התעקלה מעלה, בחיוך זחוח לזיכרון שעוד רגע קט יחלוק עימי. "אפילו לא הייתה מושכת, או יפה. סינית, אני חושב. בעלי תווי פנים פחוסים ואף רחב, ועיניים קטנות ורחוקות זו מזו. אבל תן לי להגיד לך משהו, הידיים שלה... ידי פלא." בהה בפניי, אך ידעתי שכאשר סירק באצבעותיו את שיערו לאורך קרקפתו לא ראה אותי, כי אם את אותה זרה בעלת ידי קסם. "אפילו הידיים שלה לא היה יפות," גיחך למר גורלו, מר גורלו שהתאהב לא באישה כי אם בכישוריה ונכבל בקסמיהם, כישוריה של אישה חסרת השכלה ואסתטיקה וחדות מחשבה כשלו, אשר בכל נסיבה אחרת לא היה חושב עליה יותר מרגע דל, לא היה מזכה אותה ולו במבט. "אך מה שידעה לעשות איתן... מעולם לא חוויתי עיסוי כזה לפניה. לא מאז אימי." מרירות מסוימת העפילה על ההומור הציני שבחיוכו. "אני חובב עיסויים. בילדותי, כפי שאתה יודע, לא היינו מי-יודע-מה שוחים בכסף. ליום הולדתי, בתור מתנה, כל שנה, אימי נהגה לעסות אותי במשך כשעתיים רצופות." השתהה קלות, ובמבעו הבחנתי באותה נוסטלגיה כה מוכרת, לי ממטופליי, ומעצמי. קשקשתי בפנקסי הערות חפוזות, משתדל לנתק את מבטי מפניו כמה שפחות. הייתה זאת הפעם הראשונה ששיתף במתנתה של אימו. חיכיתי בדממה עד שיחליט להמשיך. לפתע הרים את ידו ועיסה בה את לסתו, מנתק אותה ומחזירה למקומה על מסעד הכורסה בכמעט אלימות, באותה פתאומיות בה הרימה. "מאה דולר לשעה. אתה בוודאי מתאר לעצמך כמה כסף הוצאתי במהלך שלוש השנים הללו." קולו נמהל ברוגז, רוגז על אותה אישה ששילם סכום מגוחך כדי לשוב ולחוות את כישוריה, כעס על התלות בה, על כיצד שנקשר אליה. "פעמיים בחודש, בימי ראשון. שלוש שעות רצופות. הייתי צריך לעצור בעצמי בכל כוחי כדי לא לשכורה יותר." הדבר הטרידו, כבר זמן ממושך שהתלות הטרידה אותו, על אף שלא הודה בכך, בינו לבין עצמו. כרגע כשסיפר לי על כך הייתה הפעם הראשונה בה התעמת עם עצמו לגביי הפרשה, גופו הסגיר זאת. הוא נשען קדימה במושבו, רוכן אל שולחן הזכוכית שחצץ בינינו ושקע מיד חזרה אל הכורסה, גרוגרתו זעה בקצב לגימות המים ששתה מהכוס שנטל מהשולחן. כאשר סיים הנמיך מפיו את הכוס, משחרר קלות את עניבתו. רק לאחר שהניח חזרה את הכוס בדממה על השולחן פקח את עיניו, אך לא הביט בי. "כמו ילד." מלמל בינו לבין עצמו, עיניו מושפלות.

אימו נפטרה כאשר היה בן חמש עשרה, נחלשה מעבודה רבה וקשה מדי. שתיים-שלוש עבודות שונות ביום, לכלכל אותו ואת אחותו הצעירה בהיעדר השכלה אקדמאית, הנובעת מעוני הנובע מהיעדר השכלה אקדמאית של סבתו, הנובעת מעוני. היה זה הוא ששבר את מעגל הקסם, בתמיכת אביו הגרוש אליו עברו לאחר מותה. תמיכה בלעדית אשר אחותו לא זכתה לה. הצצתי בשעוני. הזמן דחק, אך מצאתי לנכון לא להאיץ בו. לעיתים ההחלטה הינה גורלית, בין ההאצה המעודנת למען השיחה תתנהל עד סופה, או לתת למטופל להשתהות כרצונו, ולעיתים קרובות להיקטע על ידי הזמן. אך במקרה שלו, אל היה עליי להאיץ בו, אך גם ידעתי שבמקרה שהזמן יגיע אל קיצו הוא עלול לא לחזור עוד אל הנושא גם אם אשדל אותו לכך. היה זה חלון הזדמנויות, שאם ייסגר יכולות להימשך שנתיים נוספות בלי שיעזור אומץ להתמודד עם אהבתו, כפי שכינה אותה, עם עצמו. מטופל מאתגר היה. מטופל כלבבי. אך למזלנו שנינו שתיקתו לא נמשכה זמן רב, ועיניו נחו בשנית על פניי, אפילו אם לא הביט בעיניי. "כל פעם שאני חושב עליה ליבי מאיץ, כל פעם שאני מדמה את ידיה אני רוצה לאמצן אל חיקי ולנשק אותן," לא עוד חיוכים מעושים, לא עוד רוגז מערער. רק שקט בפניו. "וככל שאותו יום ראשון מתקרב, כך אני חושב עליה יותר, עד שהיא הדבר היחיד שממלא את מוחי. חוץ מהעבודה, כמובן." חיוך המתנצל על המלנכוליות שלו עלה על שפתיו, והרשה לעצמו להביט בעיניי לרגע קט.

"ולאחר שעוברות אותן שלוש שעות, אני כמו אדם חדש. כאילו אני יכול עוד להרגיש את ידיה על גופי... חי באופוריה. ואלו הזמנים הטובים ביותר בחיי, אם איני מכליל את זמן העיסוי עצמו." ככל שהמשיך בדבריו, פניו קדרו. "אך ככל שהימים עוברים, כשההשפעה או הקסם או איני-יודע-מה פגה, כשאני לא עובד, כשאני מבלה עם אנשים גם אז אני חושב עליה, וכשאני לבדי... אז זה באמת בלתי נסבל." קצה פיו, הפעם, התעקל מטה בעווית, ויחד עם גבותיו שהתקמטו גם הן פניו הצטיירו אומללות יותר מאי פעם. "אני חייב לעבוד את עצמי למוות כדי לא לחשוב בציפייה על אותם ימי ראשון, כדי להיות עייף מספיק שאוכל להירדם לפני שמחשבה כלשהי עליה תחלוף במוחי." ועכשיו עיניו הבורקות שוב פגשו בשלי. "אני כל כך אוהב אותה, מעולם לא אהבתי דבר כפי שאני אוהב אותה. אך אני לא יכול לספק את דרישות האהבה הזאת בכל צורה שהיא לא העיסוי המזורגג. אני לא מוצא אותה מושכת, לא מינית ולא אינטלקטואלית. אך אני עדיין נמשך אליה. העיסוי שהיא מעניקה לי אלו שלוש השעות המאושרות ביותר בחיי."

"," פצעתי את פי לראשונה באותו הערב. לא עם כל מטופל אני כה שקט, רק עם מי שזקוק לחופש הדיבור ללא הפרעה, מי שיכולתי לצפות בו עת שתיאר את דאגותיו בקול, פתר את בעיותיו בעצמו. נדירים היו, אך האהובים עליי. הודתי להם בכל ליבי על ההצגה, על המחזה שנקרא המוח האנושי. לעיתים אני חושב לעצמי מחשבה ילדותית, בורה - שאינני מבין למה פונים לפסיכולוג מלכתחילה, אך אני תמיד ממהר לקטוע אותה. דבר שכזה לא מתאים לי.